יום חמישי, 5 בפברואר 2009

מאיר ברנד בצה''ל

 
בצה''ל
סבי מאיר הוא השמאלי ביותר בשורה הראשונה
הורדת דגל ישראל לפני החזרת סיני למצריים
סבי הוא החייל הקידמי ביותר
בקיץ 1954, סבי התגייס לצנחנים - גדוד 890- גדוד ''אפעה''. "המובחרים שבמובחרים", עם כומתה אדומה, נעליים גבוהות אדומות וחליפה ירוקה. הגאווה היתה גדולה מאוד בקיבוץ, בחברה ובעיקר אצל סבי. האימונים היו קשים ומפרכים, ורק מי שהיה לו כוח נפשי, ראש חזק, גוף בריא וכוח רצון עילאי, עמד במשימה. צנחנו גם ביום וגם בלילה בשביל ללמוד את דרך המלחמה ובשביל לחשל אותנו כנגד הפחד. השתתפתי בעשרות פעולות "תגמול" כנגד הערבים, מעבר לגבולות המדינה. לאחר שנה וחצי של שירות ולחימה, סבא יצא לקורס קצינים שערך כחצי שנה, הקורס היה קשה ביותר. בקורס רכשו החיילים את כל מיומנויות הלחימה שנדרשות מקצין.לאחר שסבי סיים את קורס הקצינים ב-1956, צה"ל יצא למלחמה גדולה מול מצריים - מלחמת "קדש"/"מבצע סיני". במלחמה גדולה זו ישראל כבשה את כל מדבר סיני עד תעלת סואץ. לאחר שנה, בלחץ המעצמות הגדולות ארה"ב,אנגליה, וצרפת,  אילצו את מדינת ישראל לסגת מסיני, ולהחזיר את הצבא לגבולות הקודמים שלפני המלחמה. "אני והמחלקה שלי", מספר סבי,  "היינו  האחרונים שעזבו את סיני: הורדנו את דגל מדינת ישראל ועלינו על מטוס "דקוטה" (שהיה המטוס האחרון באותה תקופה שעזב את מצריים) ועזבנו את סיני". הדגל נמצא עד היום בארכיון צה"ל עם תמונה של סבא מצדיע לדגל.  בסוף 1957 בן ה- 21 משתחרר סבי מצה"ל.
''במלחמת ששת הימים 1967 שירתתי כמפקד פלוגה בחיל השיריון(עשיתי הסווה מצנחנים לחיל השריון מכיוון וחיפשו קצינים בחיל השיריון). ב-1973 פרצה מלחמת  יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד גדוד בדרגת סגן אלוף ונלחמתי עם גדוד המילואים שלי ברמת הגולן. הגדוד שלי הגיע והתיישב על הר הנקרא תל שמס, במרחק של 32 ק''מ מדמשק. ביום בהיר ראינו את דמשק מהמשקפת. יום אחד הודיעו לי שגולדה מאיר(שהייתה ראש ממשלה) מבקשת גם היא לראות את דמשק מהמשקפת. הכניסו אותה לתוך טנק, הטנק עלה על הגבעה, הוצאנו אותה בכוחות משותפים. הראנו לה את דמשק והיא הייתה מרוצה מאוד.

אין תגובות:

פרסום תגובה